פילבוקס – חלק א

באחד התגבורים המבצעיים בשירות, אחרי מארב מוצלח על הגדר המפק"צ שלח אותי ואת איתן לאחד הפילבוקסים בגזרה בתור צ׳ופר. שמחתי, להיות בפילבוקס נחשב פינוק כי יש שם חשמל, מיטות ומקלחת. איתן פחות שמח, הצהוב הזה. הוא העדיף להמשיך להתחבא בשיחים כל הלילה.
רכב הסופה הוריד אותנו בפילבוקס ב-6 בערב, 48 שעות ארוכות עמדו לפנינו. היינו אמורים לשמור בלילות, ובמהלך היום חיילי מג״ב תפעלו את העמדה ובדקו רכבים והולכי רגל פלסטינים שרצו להכנס במעבר.

אני ואיתן הכרנו במכינה. הוא מהמרכז, אני מהצפון הרחוק. התגייסתי לצנחנים והוא לטיס, אחרי כמה שבועות הוא נפל ונפגשנו מחדש בסיירת. הכרנו אחד את השני מצויין ותמיד היה לנו על מה לדבר, בעיקר על המכינה.
יש צמדים ששומרים יחד ולא מדברים כל השמירה. סבל טהור.

החלטנו שעד חצות נשמור יחד, ואז נעשה כל אחד 3 שעות עד הבוקר.
איתן סיפר לי על המסיבה שהוא היה בה בסופ״ש הקודם בזמן שסגרתי שבת. אחד הבנים סיים מסלול במגלן, והזמין את כל המכינה אליו הביתה. ״חבל שהוא לא דיבר איתי קודם״, איתן אמר ״הייתי מארגן לו מסיבה בת זונה״.
איתן גר במושב, והיה מארגן הרבה מסיבות בתקופת התיכון. בעיקר בפרדס שליד הבית שלו, אבל לפעמים גם בבית כשאבא שלו היה טס לחו״ל בגלל השגרירות.
״אתה לא מבין איזה שווה קארין היתה״ הוא סיפר לי.
״תמיד היה בינינו וייב חזק כל המכינה, אבל לא עשינו כלום כי אמיר היה בקטע שלה״.
״אני יודע אח, אבל הייתי בטוח שכשתגמר המכינה הם סוף סוף יהיו יחד״.
״מסתבר שהיה איזה משהו ואז זה הסתבך. אבל עזוב, אני אומר לך שהיא לבשה שמלה קצרה רצח אחי, איך שהגעתי נתנה לי חיבוק מטורף. ברור שנהיו לי פרפרים בבטן, רקדנו יחד ואתה יודע איך היא רוקדת אחי״.
״בטח ברור״ צחקתי.
״קיצר, אחרי שקצת שאלתי את החבר׳ה מה פה ושם, לקראת סוף המסיבה הלכנו אליה הביתה ושכבנו״.
״מה, פשוט ככה?״
״כן אחי, פשוט ככה״.
״ומה הלאה?״
״אנחנו מדברים בטלפון מאז, היא בדיוק שלחה לי תמונה באינסטגרם. מקווה שנפגש בחמישי אם יאשרו לי את האפטר״.
לא הופתעתי מהסיפור. לאיתן היה כשרון עם הבנות כנראה מאז ומתמיד. היו לו עיניים כחולות, קצת נמוך אבל גוף חזק, והוא שידר בטחון והצלחה בכל מה שעשה. השרירים שלו גרמו אפילו לחלק מהבנים לקנא, בטח למי שלא מבין במכוניות.
אני לעומתו קצת יותר גבוה, לא חזק במיוחד אבל בין הבודדים שעומדים בקצב של הסמל במד״סים. אוהב יותר לטייל, בעיקר עם חברה שלי שאיתי מאז התיכון.

כשהגיעה השעה 12, איתן הציע לי ללכת לישון קודם. הסכמתי מיד, זה אומר שאני אראה את הזריחה בבוקר.
ירדתי למטה ונחרדתי מהמצב של המוצב. היו 3 חדרים, בכל חדר בקושי שתי מיטות במצב סביר. באחד לא היה מזגן, באחר הדלת לא היתה נסגרת. חדר המקלחת היה דווקא בסדר.
הייתי עייף אז הלכתי ישר לישון. התעוררתי מהשעון המעורר ב2:55 והלכתי להחליף את איתן – כשעליתי למעלה מצאתי את הטיפש הזה נוחר כמו אחרי מסע כומתה. הערתי אותו ותוך כדי שהוא מלמל משהו לא ברור הוא ירד במדרגות המפותלות לכיוון החדרים.

נהיה לי משעמם והתחלתי לחשוב על עדי. ה-21 הזה קשה מאוד ולא ראיתי אותה כבר הרבה זמן. היא באה לבקר אותי בשבת כשסגרתי, אבל זה לא היה מספיק. התגעגעתי למגע שלה, לצחוק שלה ולקול שלה. פתחתי את הסטורי שלה וראיתי אותה משתזפת בבריכה עם חברות. איזה כיף בחיל האוויר כוסעמק. ואיזה יפה היא.
היא לבשה את בגד הים התכלת שאני אוהב, עם שמלת רשת כזאת לבנה, היא בהחלט יודעת מה היא עושה.

בלי ששמתי לב התחלתי לגעת בעצמי דרך מכנס המדים. הגעגוע גרם לי להתרגש ורצף הרגשות הזה גרם לי להעלות זכרונות. איך שרקדנו במסיבת בריכה בסוף י״ב, או כשנסענו לטייל בנחל ג׳ילבון בשבת האחרונה לפני המכינה. היינו שם לגמרי לבד.

דמיינתי אותה נשטפת מתחת למפל קטן בזמן שעשיתי קפה. המים הקרים זורמים עליה מהשיער הארוך השטני, דרך העיניים העצומות ואל השפתיים הוורודות, הצוואר שידע כל כך הרבה נשיקות. הטיפות מנצנצות מאור השמש על הביקיני התכלת וזולגות לתוך המחשוף הזקוף שלה. למרות המרחק, הצלחתי לראות את הפטמות הקטנות שרמזו על טמפרטורת המים הקרה.
אני זוכר שהחלטתי שאין מצב שהיא נהנית מהמקלחת הזאת לבד והתחלתי להתקדם אליה לאט לאט, נוצר בליבי כל פריים ממה שקורה מולי.
המים ממשיכים לשטוף לה את הבטן השזופה והעגיל שבפופיק, יורדים אל המותניים והישבן העגול והחצוף שלה, שבגד הים השאיר חשוף ברובו לאוויר העולם. משם הטיפות ירדו לירכיים ולרגליים הארוכות והחטובות, שמעידות על אינספור האימונים שהיא מעבירה ללוחמים בבסיס. סוף סוף המים, במסעם המיוחד, נשטפים מכפות רגליה אל הסלע השחור שהיא עמדה עליו – וחזרה לבריכה ולמעגל המים העולמי.
אני מצטרף אליה ומפתיע אותה בנשיקה על השפתיים, מה שגורם לה לפלוט צעקת הפתעה קטנה. הידיים שלי עוטפות אותה מאחורי הגב, נחות-לא נחות מעל הישבן שלה. בתגובה מיידית היא מניחה את הידיים שלה עליי, אחת על החזה ואחת על שרירי הבטן ופוקחת עיניים בבת אחת, מה שגורם למים להכנס לה לעיניים ומרוב הפתעה, איבדנו שיווי משקל ונפלנו שנינו מהסלע הגדול לתוך הבריכה.
״תראה מה עשית!״ היא צחקה, והתחילה להשפריץ עליי מים.
״זאת אשמתך בכלל״ השפרצתי חזרה, מה שהוביל לקרב נחוש, שהוכרע על ידי מכה ניצחת של חיבוק חזק ועוטף.
עדי שמה את הרגליים שלה סביבי, ולקחתי אותה אל מחוץ למים רק כדי לגלות שהקפה השחור שהכנתי מזמן גלש החוצה וכיבה את האש של הגזייה.

אני ועדי נשכבים על המגבת הפרוסה על האדמה, אני על הגב והיא על הצד, הראש שלה מונח לי על החזה.
היא מעבירה את הציפורניים שלה על החזה שלי ואומרת לי ״אני אוהבת אותך״. העיניים שלי עצומות, אני מריח את שערה הרטוב ומרגיש את החזה שלה שצמוד לי לגוף, והלב הטוב שלה שפועם חזק. האצבעות שלה יורדות מהחזה לאט לאט לעבר הבטן, מחפשות את דרכן בין הריבועים לעבר הגומי שמחזיק לי את הבוקסר הרטוב, ומחליקות מתחתיו.

בנתיים בעמדת הפילבוקס, הזין שלי כבר עמד כמו טיל.
רותח מחום, הכיפה אדומה ובוערת. אני מתרגם כל תנועה של עדי מהחלום למציאות. תנועה למעלה, למטה. ושוב ושוב ושוב ושוב עד שאני לא יכל לעמוד יותר בעומס ואני גומר בעוצמה ואנחה גדולה על הבטון הישן והעבש של הפילבוקס – עליו חרוטים קריאות הייאוש והפז״ם של החיילים שהיו כאן דורות לפני, ומחזירות אותי מלשכב מתחת לעצים הירוקים של נחל ג׳ילבון, חזרה למציאות.

׳מזל שיש לי מגבונים בווסט׳ חייכתי ׳כשאני אספר את זה לעדי היא תתפוצץ מצחוק׳.
כשסיימתי לנקות, קריאת המואזין של הכפר גרמה לי להרים את העיניים, ולראות את הזריחה היפה של הרי השומרון מגובה המגדל.

בשעה שש בבוקר בדיוק, אני שומע את שער הברזל שלמטה נפתח. שתי חיילות מג״ב נכנסות בשער. אחת עם שיער חום אסוף בצמה, השנייה מתולתלת בלונדינית, היה אפשר לראות את המקום שבו השיער שלה חוזר להיות שחור טבעי.
זאת עם הצמה צועקת לי מלמטה: ״אתה יכול לרדת!״
אין מה שמשמח חייל יותר מזה שמחליפים אותו בזמן. אני לא מחכה שניה יותר, ויורד מהפילבוקס למטה. אני חולף על פני שתיהן, ממלמל ״בוקר טוב״ עייף ומקבל ״לילה טוב״ עירני וקופצני כתשובה.

אני נכנס לחדר וישר מוריד ממני את הווסט הקרמי, וביחד איתו מקלף את החולצה המזיעה ממני. מדהים כמה אתה מזיע מהר בתוך הווסט המגעיל הזה. יעבור עוד זמן עד שנקבל את הווסטים החדשים כמו שיש לצוות הוותיק שמעלינו.
אני עומד בחדר חצי ערום, נושם עמוק את האוויר הקר והחשוך מהחדר המבורך במזגן. איזו אנחת רווחה. לפתע, אני רואה את איתן ישן על שני מזרונים! איזה חצוף, השאיר לי את המזרון המסריח שחצי ממנו קרוע. בלי לחשוב אני שולף במיומנות את אחד המדרונים שמתחת לאיתן, והוא מתעורר.
״יא בן זונה, למה ככה?״
״למה ככה? איך אתה משאיר אותי לישון עם החרא הזה״ אני אומר ומצביע על הספק-מזרון שעל המיטה השניה.
״תן לישון יא זין, לך תיקח מזרון מחדר אחר אם אתה לא אוהב״, הוא אומר ומושיט יד לחטוף ממני את המזרון חזרה.
״תלך אתה יא צעיר״.
״צעיר אה?״.
תוך רגע שנינו על הרצפה מתחילים להתגלגל וללכת מכות.
מביאים לידי ביטוי את שיעורי קרב המגע הקשים שהמפק״צ העביר אותנו בהכשרה. כל אחד בתורו מנסה לשמור על העליונות על מנת להכריע ומאבד אותה מהר בזכות סיבוב של איזו יד לאחור, או לפיתה של הרגליים סביב איזה פלג גוף חשוף. כל אחת מהן אחת – מהטכניקות הקטלניות לחיסול מחבל שנמצאות אצלנו עמוק בתת מודע באות לידי ביטוי ברפלקס.
למרות שאני עוד עם נעלי חי״ר והוא הרגע קם משינה, יחף ובתחתונים בלבד, איתן מצליח לגבור עליי. אני שוכב על הגב והוא מניח ברך על החזה שלי, ואת שוק הרגל השנייה על הצוואר שלי במומחיות, בדיוק ברווח שבין הוושט לגרוגרת. אני מתפתל ובדיוק ברגע שבו אני חושב שאני מצליח להתהפך ולגבור עליו חזרה, הדלת נפתחת.

זאת עם הצמה נעמדת בכניסה, בהלם מהמראה שעומד מולה. שני בנים בלי חולצה, מזיעים הולכים מכות.
איתן המרוכז עוד נלחם בי, לא מבין שהיא רואה את החבילה שלו שבולטת מהבוקסר.
״פאק אני מצטערת, הייתי צריכה לדפוק״ היא אומרת במבוכה, ורק אז אני שם לב מה יש לה ביד.
אני ואיתן קפואים, לא בטוחים מה לעשות.
״זה של מישהו מכם אולי?״ היא משיטה את היד קדימה ובה חבילה צהובה של מגבונים מהשק״ם.
איזה פאדיחה, אני פשוט לא מאמין.
איתן עושה אחד ועוד אחד, ומתחיל לשאוג מצחוק.
בזמן שאני קם, אדום מבושה וזיעה, מנסה בהכי רוגע שאפשר להתנצל בפניה על כל הסיפור, איתן ממשיך להתגלגל על הרצפה מרוב צחוק.
היא מחייכת בזוית הפה, והקימוט בעיניים שלה מסגיר את נסיונות האיפוק שלה לא לצחוק לי בפנים. כדי להשאר רצינית, היא מתעלמת מאיתן בהפגנתיות ומסתכלת לי ישר לתוך העיניים בזמן שאני מגמגם מולה. יש לה ריח משכר של בושם, העיניים שלה בצבע ירוק עם קצת חום בפנים, והריסים הארוכים שלה מתעגלים למעלה בטבעיות. העיניים היפות שלה שובות אותי, בלי לשים לב הפה שלי הפסיק לדבר. לאחר שלוש שניות שהרגישו כמו נצח וללא מילים נוספות היא משפילה מבט וסוגרת את הדלת. רק אז איתן מרשה לעצמו להרגע קצת, ובין נשימה נשימה הוא מסתלבט עליי.
״אני לא מאמין! יא חרמן, שוב חשבת על עדי בשמירה?״
״אני אזיין אותך!״ אני מתנפל עליו ומחייך בכניעה, מבין שהסיטואציה כבר אבודה, ובחמישי בערב צוות יחגגו עליי בחיקויים. אחרי שנרגענו, התארגנו לישון. הדלקנו את המזגן, פרסנו מצעים וסגרנו את הוילון, ובין גיחוך לגיחוך אנחנו נרדמים לאט לאט בחדר הקריר והמתקלף.

צלצול הטלפון מעיר אותי. זה המפק״צ.
״עומר״.
״כן?״ אני עונה בקול עייף.
״תתעורר על עצמך, תהיה איתי״.
״איתך, דבר״ אני מתאפס.
״חקרנו את החבר׳ה שתפסתם אתמול, אנחנו יודעים איפה גר הסייען שלהם. אתה ואיתן הכי קרובים. אני צריך שתגיעו לשם ותתמקם בחצר של השכן שלו, תפגשו את סמיר מהשב״כ והוא יכניס אתכם. המשימה שלכם זה לוודא שהוא לא יוצא מהבית עד שאני מגיע עם הסיור. יש?״
״מה, לבד?״
״כן לבד. ממש כמו בצוות הוותיק״
״ומה אם הוא יוצא מהבית?״ שאלתי.
״סומך עלייך, אני בדרך״, הוא אומר לי ומנתק.
אני מסתכל על השעה, 07:12. איזה באסה, ישנו בקושי 40 דקות!
אני מעיר את איתן שלא מאמין לי ומרוב התרגשות הוא תוך 2 דקות עולה על ציוד מלא. יצאנו מהשער והתחלנו להתקדם לעבר הכפר.

השעה 16:40. אני יושבת בעמדת הבידוק שמתחת לפילבוקס, עייפה ולא יכולה לחכות כבר שהיום יגמר.
יום ראשון הוא תמיד הכי קשה. הפלסטינים עוברים כאן בכמויות ותמיד אין מספיק סד״כ והכל נופל עליי. לפחות אני עם נטע לי, היא ממש אחלה יחסית לאחת שהרגע סיימה קורס מ״כים. לא צהובה מדי ולא זורקת מדי.
היא התנדבה נגיד להיות כאן בשעות הבוקר העמוסות, כדי שאוכל להיות בפילבוקס, אפילו בלי שביקשתי ממנה.
היא מאוד יפה. כשהשיער שלה פזור, התלתלים הבלונדיניים שלה מגיעים עד המותניים הצרות שלה. מדי המג״ב שהיא הצרה במיוחד מבליטים את גופה. השיזוף שלה בפנים מסגיר את כמות הזמן שהיא מבלה בגלישת גלים ותמיד יש לה סיפור הזוי ממה שעבר עליה בסופ״ש. לפחות זה מה ששמעתי עליה מאחרים, כי לא הספקתי להכיר אותה עדיין באופן אישי.

אני רואה מרחוק את שני הבנים חוזרים חזרה מהכפר.
לא כל כך הבנתי מה הלו״ז איתם עדיין. זאת פעם ראשונה ששולחים אלינו חיילים מהצבא כדי לתגבר, כנראה בגלל המחסור החמור בסד״כ. אחד מהם המשיך הלאה לכיוון החדרים, והגבוה יותר ניגש אליי לעמדה.
״היי, באתי להחזיר את מכשיר הקשר שלקחתי מפה קודם״.
״בטח, שים אותו שם בהטענה. איך היה המארב?״
״גרוע מאוד. התחלנו לרדוף אחריו כשהוא חזר מהעבודה, והוא הצליח לברוח לנו״.
״איזה באסה״ עניתי, ובלי לשים לב שמתי את היד על האף שלי. הפנים שלו היו אדומות והגוף רטוב מזיעה, החזה עדיין עולה ויורד במהירות, מנסה למלא את תאי הגוף הריקים בחמצן. איזה כיף שאני יושבת במזגן כל היום.
״אני מצטער אם אני מסריח״ הוא אמר במבוכה.
״תפסיק להצטער כל הזמן״ חייכתי, נזכרת במה שראיתי היום בבוקר בחדר שלהם.

הרבה זמן עבר מאז שחבר שלי נפרד ממני, והרבה זמן מאז שמישהו היה ככה מעליי. אני רגילה לפרידות, הוא חלילה לא היה הראשון שלי, אבל משהו הפעם ממש גרם לי לרצות שיעבוד בינינו לטווח הרחוק. הייתי חייבת לעבור פלוגה כדי לא לראות אותו יותר, אחרת לא הייתי מצליחה לשחרר ממנו.

״אני רוצה להעביר לך את הפרטים שלו, במקרה ואחד המקורבים אליו ירצה לעבור כאן מחר בבוקר״ הוא אמר ושינה נושא.
״בטח, איך קוראים לו?״ שאלתי ותוך כדי שהוא מסביר לי אני בוחנת אותו ממושב הכיסא הנמוך. הוא דווקא קצת חמוד. העיניים החומות שלו משדרות עייפות, הפנים אדומות אך רכות והלסת התחתונה בולטת ונעה תוך כדי דיבור. שרירי הצוואר והכתף שלו בולטים מכובד משקל הווסט הקרמי שעליו כל היום, כפות הידיים המחוספסות זזות באוויר, מסבירות משהו שאני לא מצליחה להתייחס אליו, ומושיטות לי דבר מה. אני מתנערת ומתרכזת מחדש במה שקורה. אני לוקחת מהיד שלו את החפץ, רק לרגע נוגעת בכף ידו הגדולה ובוחנת את כרטיס הפלסטיק – רשיון נהיגה – זויעד אבו חליל.
״הארנק שלו נפל לו מהכיס בזמן שרדפנו אחריו, זה הדבר היחיד שמצאנו״ הוא אמר לי.
״נהדר, אני אתן את זה לנטע לי היא תהיה פה מחר בבוקר״.
״וואלה, מעולה. ואיך קוראים לך?״
״עדי״.

לרגע הפנים שלו התעוררו, ממש לחלקיק שניה, ומיד חזרו למצבן העייף.
״יש בעיה?״ שאלתי.
״לא לא״ הוא גיחך ״לחברה שלי גם קוראים עדי״.
שיט.
״וואלה״ עניתי בשתיקה.
״אני עומר דרך אגב״ הוא אמר כדי לגבור על השקט הרועם.
״נעים מאוד עומר״ אמרתי, והושטתי ללחוץ לו את היד הריקה שעוד נותרה באוויר.
פתאום הוא נראה לי גבוה יותר וחזק יותר. ריח הזיעה שלו משך אותי ודמיינתי אותם שוב הולכים מכות בחדר. זה תמיד קורה לי כוסעמק. דווקא עם התפוסים.
״אתה רוצה קפה?״ הזמנתי אותו ״יעזור לך לפני השמירה״.
״ממש תודה, אבל אני מעדיף לישון את השעה וחצי הזאת״ שוב הוא התנצל.
״אוקיי, לילה טוב״ אמרתי בחיוך, מקווה שהוא לא שם לב לאכזבה שבקולי.
״לילה טוב״ הוא אמר, הסתובב ויצא מהדלת.

אני מזיזה את הצמה שלי לאחור וחוזרת להסתכל במסך המחשב של הבידוק – שלא מציג דבר.
אלה הולכים להיות 50 דקות ארוכות עד סוף השמירה.

סוף סוף אני נועלת את עמדת הבידוק ומתקדמת לעבר החדרים. אני פוגשת את נטע לי בתחתית הפילבוקס.
״היי! איך היה?״ היא שואלת אותי.
״חוויה לא נורמלית״ חייכתי בציניות ״ולך?״
״פגשתי את עומר, הוא בדיוק החליף אותי בשמירה״.
היא אמרה, השפלתי מבט בזמן שהתקדמנו לחדר.
״וואלה, מה הלו״ז איתם באמת? כמה זמן הם יהיו איתנו?״
״רק עד מחר בערב, כששאר החיילים יחזרו מהאימון״.
אנחנו נכנסות לחדר היחיד הנורמלי כאן, זה עם המזגן.

אור החדר פולש לחדר ואנחנו רואות אותו, שוכב במיטה על הבטן בבוקסר צמוד שחור. שרירי הגב שלו בולטים בגוונים של כתום מאור השמש השוקעת, הנשק שלו מתחת למזרון, והקנה מופנה לכיווני, בולט וכמעט נוגע לי ברגל.
״מה הוא עושה פה?״ נטע לי לוחשת בהפתעה ״הם לא יודעים שהחדר שלהם זה החדר השני?״
״כוסעמק״ הסתכלתי עליה ״מה נעיר אותו? אני לא רוצה לישון שם״.
״נראה לי שאין ברירה״ היא עונה לי.
אנחנו יוצאות וסוגרות את הדלת בכניעה, שלא מצליחה להתפס בחור המנעול וחורקת מעט החוצה – מאפשרת לקרני השמש האחרונות של היום למצוא את דרכן לתוך החדר ולתפס על הגב החסון שלו.

אנחנו נכנסות בחוסר חשק לחדר השני.
אין חשמל. נהדר, זה הולך להיות לילה ארוך.
״רוצה להתקלח ראשונה?״ נטע לי שואלת אותי, תוך כדי שהיא מורידה מעצמה את הווסט והמדים על הרצפה בבלאגן, הקסדה שלה מתגלגלת על הרצפה עד אליי.
״לא לא, הייתי במזגן כל היום. לכי את ראשונה״ אני אומרת לה, תוך כדי שאני מורידה ממני את הנשק, מסדרת יפה את הנעליים הכבדות בפינה ומתרסקת על המיטה החורקת. היא פירגנה לי בבוקר, ברור שאני אחזיר לה טובה.
היא עומדת מולי עם הגב אליי בתחתונים השחורים שלה בלבד, שנמתחים עד מעל המותניים. אני בוחנת את גופה בזמן שהיא מתכופפת לשלוף מהתיק מגבת ורודה, כפכפים, תיק רחצה, וחולצת דרייפיט XL שחורה כזאת, עם ציור של טיל וציפור מאחור. כנראה של אחד הגולשים האלמונים שהיא מכירה.
״אל תרדמי לפני שאני חוזרת״ היא שולפת את הראש דרך החולצה וקורצת לי ״בפילבוקס חייבים לרכל ולעשות צחוקים לפני שהולכים לישון״ אני מהנהנת באישור והיא יוצאת מהחדר. כל כך חם לי פה, אני פותחת את החלון שמשקיף לקיר בטון בטווח אפס. אני נותנת למעט האוויר הקר של הלילה להכנס וללטף לי את הגוף. אני מתפשטת ונשארת בגופייה לבנה, דקה ותחתונים, מתיישבת על המיטה, נשענת על הקיר ושולפת את הטלפון.

במעלה הפילבוקס אני יושב בכיסא המסתובב ומתוך שעמום אני מתחיל לספור דברים. זה עוזר לי להעביר את השמירה. יש בכפר 4 מסגדים, אחד מהם גדול במיוחד ולידו בית מפואר. כנראה של השייח׳ או משהו – חשבתי שהם אמורים להיות אנשים צנועים… הנה מכונית אחת עוברת…ועוד אחת…. ועוד אחת…. אחרי 9 טנדרים, 2 משאיות ו-16 מכוניות משפחתיות, המבט המשועמם שלי מושך אותי לתוך מתחם המוצב הקטן שלנו ואני רואה את איתן, עומד בבוקסר נשען על הקיר. מולו מצחקקת הבלונדינית המתולתלת, נטע לי, נראה שהיא בדיוק יצאה מהמקלחת. היא לובשת רק חולצה גדולה שמנסה לשווא להסתיר את מבנה גופה, בגלל הרוח שנצמדת אליה מהצד.
היי, זו חולצה של צוות העורב שעשה איתנו הכשרה! היא בטח מכירה מישהו מהם. אין ספק שזה נושא השיחה שלהם, אלא אם כן איתן כבר עבר לאחד מנושאי השיחה הקבועים שלו עם בנות – המסיבות שהוא עושה, איפה הוא טייל בחו״ל, או חוף הגלישה הנסתר שסמוך למושב שלו.

אני מסתכל על אומן בעבודתו, והסימנים המסגירים מראים לי את מה שאני יודע שהולך לבוא, נטע לי נמנעת מלהישיר איתו מבט. היא מסיטה מעט את השיער שלה לאחור, תוך כדי שהיא ממלמלת משהו, אבל נשארת קרוב אליו. ראשה מתרומם קצת באלכסון, ואני יכול לראות אותה מסתכלת על השפתיים שלו. את הנשיקה הלוהטת שלהם היה אפשר לחוש כנראה דרך חומת הבטון האפורה שמקיפה את המוצב.
היא שמה את זרועותיה סביב העורף שלו, החולצה שלה מתרוממת מעט למעלה, עומדת על קצות האצבעות שלה. איתן עם יד אחת על המותן שלה והשנייה בצד צווארה מנשק אותה בשילוב של אדישות ותשוקה, נושך לה את השפה התחתונה בעדינות, וזה מספיק בשביל שהיא תתנתק ממנו, תיקח לו את היד ותוביל אותו לחדר שלנו.
איתן מסתובב וזורק מבט למעלה, נותן לי קריצה.
׳איזה בן של זונה׳ אני חושב בחיוך. אני חבר מפרגן, אבל כדאי לו מאוד לא לאחר כשהוא יבוא להחליף אותי ב-12.

אני מתעוררת לפתע מקולות חריקה של קפיצים. אני שוכבת על המיטה הערומה מסדינים, הטלפון שלי עדיין דלוק לידי ומאיר עם המסך הלבן את קיר הגבס המתקלף. שוב קולות חריקת הקפיצים, מלווה הפעם בגניחות עמומות ורטט קל של הקיר.
אני לא מאמינה למה שאני שומעת!
אני מנסה להתעלם, בזמן שאני מוציאה את הסדינים והכרית מהתיק ומסדרת את המיטה שלי. אני נשכבת על המיטה וחוזרת לטלפון. הקולות שברקע ממשיכים ואני כבר לא יכולה להתעלם. לאט לאט מתגברת תחושת הרעב המוכרת בתחתית הבטן שלי. אני מטיחה את הטלפון על המיטה. יצר הסקרנות גבר עליי. אני קמה מהמיטה ויוצאת מהחדר, מדלגת יחפה על רצפת האבנים ורואה את דלת החדר שפתוחה ממש מעט וקודם סירבה להסגר. אני מגניבה מבט פנימה ורואה דרך החריץ הקטן על הרצפה את הבוקסר השחור וחולצת סוף המסלול של נטע לי.
עוד קצת פותחת את הדלת.
לפניי נגלה גופה העליון והחטוב של נטע לי. ידיה מושטות אל הקיר, מחפשות נואשות במה להחזיק ומוצאות בקושי וו אקראי ומדף רעוע שאותם היא תופסת בחוזקה. שיערה המתולתל הארוך גולש על גבה, זוהר מאור הירח שפוצע מהחלון. היא נשענת קדימה, החזה השופע שלה מתנדנד ונע קדימה ואחורה בקצב שמזיינים אותה מאחור. חלק זה מוסתר ממני על ידי הקיר, אני לא מעיזה לפתוח יותר את הדלת.
תחושת הרעב בבטן שלי מתגברת, מלווה בתחושה חמה שיורדת למטה ואני מרגישה שאני מתחילה להרטב.
היא כל כך נהנת. אני רוצה להיות במקומה.
אני רואה אותה מסיטה את השיער לאחור עם הראש, עיניה עצומות וגבותיה מורמות מעט, ממשיכה לנוע בחזקה קדימה ואחורה. לפתע יד נשלחת מאחור ותופסת לה בעורף. היא מרימה את הראש, הפה שלה פתוח מעט והיא מתנשפת מהתרגשות. בין הגניחות הקלות נפלטת לה מדי פעם אחת קצת יותר חזקה, מנסה לשווא להיות בשקט.
אני מפחדת שהם יקלטו אותי וחוזרת חזרה לחדר.
אני נשכבת על המיטה שלי שפתאום מרגישה קרה מבדידות, בניגוד גמור לגוף החם והרעב שלי.
״קחי את זה״ אני שומעת קול גברי נמוך דרך הקיר.
״….אוי…..איתן״ היא עונה לו בקול רם מדי.
״תהיי בשקט״ הוא מצווה עליה ״או שאני מפסיק״.
״אל תפסיק…בבקשה…״ נטע לי מתחננת.
״איתן…״

איתן. איזה שם.
הזרת שלי מתחילה ללטף בעדינות מסביב לשפתי הפות המנופחות שלי דרך התחתונים. לקול הדפיקות שעכשיו עלו הילוך, ההתרגשות ממשיכה לבוא מבפנים. אני מחליקה ממני את התחתון הרטוב לקצה הקרסול ומפשקת את רגליי. הגניחות מעבר לקיר מתגברות ומתגברות, אני יכולה לשמוע את נטע לי פולטת מדי פעם ״אל תפסיק.. אל תפסיק!״
אני חופנת את השד השמאלי שלי דרך הגופייה הלבנה ומתחילה לסובב את הפטמה לאט לאט – חצי סיבוב לפה, חצי סיבוב לשם, מדמיינת את הלשון של איתן במקום האצבעות הדקות שלי. למטה אני מחליפה את הזרת שלי באצבע המורה, ומתחילה לסובב עם כיוון השעון את הדגדגן שלי. החום מתפשט לי אל הירכיים הפנימיות והרעב שלי גדל וגדל.

אני שומעת מעבר לקיר את הגניחות נרגעות ואת נטע לי לוקחת רצף שאיפות עמוקות-קצרות ואחריהן נשיפה איטית.
״אימל׳ה איתן..״ היא ממלמלת.
״לא סיימתי איתך עדיין״ אמר איתן, לראשונה אפשר היה לשמוע התרגשות בקול שלו, ״שכבי על הגב״.
״רגע איתן״ היא מלמלה במהירות.
״עכשיו, נטע לי״ הוא קבע.
בשקט שמלווה לאחר מכן, אני יכולה רק לדמיין את ההמשך.

עומר רוכן מעליי, מחזיק בזין שלו ביד אחת, וחופן את השד השמאלי שלי במקומי. אני רואה את הזין הבוער שלו מעל הבטן שלי, מת להתפוצץ ואת הביצים שלו נעות הלוך ושוב – מרחפות מעל הדגדגן שלי. אני ממשיכה לסובב את האצבע מסביב לדגדגן במהירות, ומרגישה לאט לאט את הבטן התחתונה שלי מתכווצת יותר ויותר. השרירים של איתן בולטים מעליי, מאומצים מהתרגשות.

אני כל כך קטנה לעומתו.

עם המחשבה הזו התחושה החמה שהייתה עצורה ברצפת הבטן שלי מתפשטת לכל הגוף, עד לקצות האצבעות בכפות הרגליים שלי. אני נשארת שוכבת על המיטה בדיוק כך, נהנית מהאופוריה שממלאת את הראש שלי. לאחר כמה דקות אני שומעת קול מצית ומריחה ריח עשן סיגריה שמגיע דרך החלון מהחדר הסמוך. בנשימה עמוקה אחת מלאת ניקוטין העיניים שלי נרגעות, ואני נרדמת.

הצעדים הכבדים של איתן נשמעים בחזקה בפילבוקס הריק, תוך כדי שהוא עולה למעלה אליי.
״לילה טוב אחשלי״ הוא עולה בחיוך.
״לילה טוב? יא חתיכת מפקיר. אתה תופר אותי בשמירה בשביל סקס?״ עניתי לו בכעס.
״מה יש אחי? כולה בכמה דקות. אתה לא יכול לפרגן קצת?״
״אני תמיד מפרגן לך. אבל חאלס אחי הגזמת הפעם״ המשפט הזה מחליף את הבעת הפנים של איתן. הוא דואג.
״זה באמת לא היה כזה נורא, קרה משהו אחי? הכל בסדר?״
״עזוב אחי אין לי כח. לא התקלחתי משבת״ אני אומר ומתחיל להתקדם לכיוון הפתח שברצפה.
״עומר, דבר״ הוא מתעקש. הוא לא יוותר לי.

הוא מביט בי ארוכות ולא משחרר. ביום הראשון של המכינה, אני נזכר, נכנסתי לחדר וראיתי אותו מסדר את מערכת השמע על המדף. ״מה אתה מעדיף, לד זפלין או רייג׳ אגינסט דה משין?״
שתקתי. ׳מה הוא רוצה ממני?׳ חשבתי.
׳וואלה אתה נראה לי כמו בחור של mothership” הוא אומר ושולף תקליט אדום מהמעטפה החומה והישנה ומפעיל – בודק אם המערכת עובדת. מהרמקולים בוקעת הגיטרה הקצבית של ג׳ימי פייג׳, באיכות כזו שלא שמעתי מעולם. הוא צדק. באמת אהבתי את האלבום הזה. הוא תמיד הצליח לראות דרכי כאילו אני שקוף. לא הצלחתי להסתיר ממנו דבר מעולם.

״עדי התקשרה אליי״ השפלתי מבט.
״מה שלומה?״
״היא אהה.. אמרה לי ש״ בלעתי את הרוק.
״אמרה לך מה?״ הוא לחץ עליי.
חיפשתי את המילים הנכונות. המוח העייף שלי עוד לא הצליח לעבד את מה שקרה, ואני לא בטוח אם אני ער או שאני בסיוט.
״נו?!״ איתן תופס לי את הכתף.
״היא רוצה הפסקה אחי״.
״מה הפסקה, של מה״.
״הפסקה בקשר שלנו״.
״יואו, אמיתי?״
״כן אחי״ אני ממלמל יותר לעצמי מאשר לאיתן, ומתיישב. זה שאמרתי את זה בקול רם פתאום גרם לי להבין שזה באמת קורה.
״חכה פה, אני מביא לנו פק״ל קפה וצ׳וקולוקים״ הוא אומר ״נדבר על זה כמו שצריך״.
אני מהנהן, ושוקע עמוק בכיסא המסתובב של הפילבוקס.

השעון המעורר שלי מצלצל, 5 וחצי בבוקר. אני מכבה אותו בחוסר חשק. לאחר כמה שניות אני פוקחת שוב את העיניים, מרימה את הראש ומביטה בחדר. המיטה של נטע לי ריקה, גם המדים והנשק שלה לא פה. איפה היא?
אני מתיישבת על המיטה ומפהקת. אני שמה לב שאני מכוסה בשמיכה, עדיין ללא תחתונים לגופי.
אוי לא.
נטע לי בטח נכנסה לחדר וראתה אותי ככה חשופה! איזה פאדיחה.. איך אני אסתכל עליה עכשיו? אני לובשת טרנינג דק, כפכפים ומוציאה מהתיק זוג מדים חדשים. לוקחת איתי את תיק הרחצה ומגבת ויוצאת מהחדר. אני נכנסת לחדר האחרון שבשורת החדרים שלנו ורואה את נטע לי עומדת במטבחון הקטן שמפריד ביני לחדר המקלחת בהמשך – לבושה ורעננה מוכנה למשמרת.
על השיש הקטן יש כיור, עמדת ייבוש כלים, מקרר קטן, קומקום וטוסטר – בו נטע לי משתמשת כדי להכין ארוחת בוקר. מאחוריה ספה ישנה ושולחן קפה ועליו, כמו מחכה לי, קפה קר וטוסט פיצה. מושלם.
״בוקר טוב״ נטע לי מחייכת אליי ״איך ישנת?״
״מצויין״ עניתי, ממהרת מאחוריה למקלחת.
המים הפושרים עוטפים לי את הגוף, ומכינים אותי ליום חדש של שמירות.
נטע לי צועקת משהו שאני לא מצליחה לשמוע בגלל זרימת המים מהברז, ולאחר מכן קול דלת נסגרת. תודה לאל. אני מסיימת להתקלח, עטופה במגבת ומתיישבת על הספה. מתחת לכוס החד פעמית, פתק ועליו רשום בכתב מסולסל – ׳אני הולכת להחליף את איתן בפילבוקס, תלכי לעמדת בידוק הפעם – לא אמור להיות עמוס הבוקר. שיהיה לך יום מקסים! נפגש בערב׳ עם ציור קטן של לב וסמיילי בתוכו.
הביס מהטוסט ממלא לי את החך – ואוו איך טעים! מאיפה הממרח הזה? איזו אלופה נטע לי.
כשכוס הקפה שלי ביד אחת והטוסט בשניה, אני לא מספיקה לקחת עוד ביס ואני שומעת קולות רמים מעבר לדלת, שנפתחת בהתפרצות. עומר עומד בפתח.

מה הוא עושה פה? חשבתי שנטע לי מחליפה את איתן ולא אותו.

עומר נותן בי מבט זריז ואחרי שניה של הפתעה מתעשת ופונה לאחור.
״שומע אחי, לך לחדר אני אפגוש אותך שם״.
״בטוח? בוא נעשה קפה נורמלי״ זה היה כנראה איתן. מה הם ירדו יחד מהפילבוקס? שמרו יחד?
״בטוח אחי, תן לי להיות קצת לבד״.
״מבין אותך. אין בעיה תבוא בקרוב״.
עומר נכנס וסוגר אחריו את הדלת.

״היי״
״היי״ אני עונה, מעט מכווצת על הספה.
השיער הרטוב שלי מפוזר על הכתפיים, המדים שלי על השיש מולי ועומר מפריד בינינו. כדי להמנע מהמבוכה, אני בכוונה מסתכלת לו לתוך העיניים, משהו שונה הפעם. זו לא עייפות. משהו קרה לו.
״הכל בסדר?״ אני שואלת אותו, לרגע שוכחת מהסיטואציה בחדר.
הוא מטה את הראש מעט הצידה ואומר ״בטח, מה זאת אומרת?״ אני שומעת טון מתגונן. ברור שקרה משהו. בטח לא עם איתן. אולי עם העדי הזאת?
״סתם״ אני עונה וחוזרת לטוסט שלי.
״אני מקווה שלא אכפת לך״.
תוך כדי הביס אני מביטה בו שוב.
״אני נכנס להתקלח זריז״ הוא אומר ״כמו שראית קודם אני עדיין קצת מסריח״
״מסריח? מה פתאום. אתה מריח יותר טוב מהשמפו שלי״ אני משיבה לו בציניות, מנסה לאוורר את מתח שבאוויר. אני לא אחת שמתביישת בגוף שלי, אבל הסיטואציה כן הפתיעה אותי קצת.

הוא צוחק ומתקדם לעבר המקלחת. החיוך היפה שלו נחשף לפני לראשונה והקמטים בקצות העיניים שלו שובים אותי. ״תנסי לא להציץ הפעם״ הוא אומר בלי להביט בי, תוך כדי שהדלת נסגרת מאחוריו. מה זאת אומרת ׳הפעם׳?

קול המים הזורמים קוטע לי את המחשבות ואני מחליטה לנסות לעודד אותו עוד קצת. אני קמה מהספה, מסדרת מעט את המגבת סביבי ופותחת את המקרר הקטן. רוטב לפיצה. בינגו. אני מתחילה להכין לו את אותו הטוסט שנטע לי הכינה לי קודם. הוא טעים בטירוף, הוא בדוק ישמח.

אני מתלבשת במהירות, סוגרת את הכפתור האחרון בחולצת המדים בדיוק כשזרם המים מפסיק. בזמן שאני יושבת על הספה ורוכסת את הנעליים השחורות בחזקה, הוא יוצא משם – אדים חמים נפלטים מהחדר.
״משוגע!״ אני צווחת ״פתח מהר את הדלת לפני שאני מתה פה מחום״.
״את עוד רגע חוזרת למזגן של העמדה, לא לבכות״ הוא עונה לי באדישות, אבל מתקדם לפתוח את הדלת של החדר הפונה החוצה. הוא לובש גם הוא איזה חולצת סוף מסלול, קרועה מעט באזור הצוואר שלו ומכנסי ריצה קצרים. אולי קצרים מדי.
״אל תתנשא, אתם לקחתם לנו את החדר עם המזגן. היה לי חם כל הלילה״.
״עדיף בלילה מביום״ הוא אומר בביטול גס, עד שהוא שם לב לטוסט שעל השיש.
״מה זה, בשבילי? במה זכיתי?״ הוא אומר בהפתעה.
״כן, בשבילך. שלא תהיה עצוב״ אני אומרת תוך כדי שאני שמה את הווסט הכבד עליי, תופסת את הנשק ומתכוננת לצאת לעמדת הבידוק.
אחרי שתיקה קצרה הוא אומר, ״מה, אין צמה היום?״ נו באמת.
אני מביטה לאחור, רואה אותו בולס בתאבון גדול את הטוסט שהכנתי לו. מחייך. אולי הייתי צריכה להכין לו עוד.
״אל תתלהב יותר מדי״ אני אומרת וסוגרת אחרי את הדלת.
הלב שלי דופק חזק בחזה דרך הווסט, כשאני מתקדמת בשביל הצר סמוך לקיר הבטון.

אני נכנס לחדר ורואה את איתן, עדיין במדים, מדבר בטלפון.
״כן אני ממש מקווה שנצא מפה בחמישי״, הוא אומר תוך כדי שהוא שם לב אליי.
״אצל ארז? עומר בדוק יבוא, הוא סגר שבת קודמת. כן הוא פה איתי״.
׳יש לך ד״ש מקארין׳ הוא לוחש.
׳ד״ש בחזרה׳ אני עונה ומתרסק על המיטה הקופצת.
הם ממשיכים לדבר, הפעם בלחישות, בזמן שהמחשבות שלי נודדות.
״חייב לזוז, נדבר שוב מאוחר יותר״ הוא אומר במהירות ומנתק.
הוא מביט בי ארוכות.
״מה אתה כל כך שמח אחי?״ הוא שואל ״אני רואה שאתה מקצוען בזמן איכות של הלבד״ הוא מצחקק.
״יאללה סתום סתום״ אני מחזיר לו.
״האמת שעדי היתה שם״.
״איזה עדי״ הוא קפץ.
״נו עדי מפה, חברה של נטע לי״.
״מה אתה אומר״ הוא אומר בחשש ״שלא תתבלבל לי, זאת עדי אחרת לגמרי״.
״אני יודע יא דפוק״ אני מתגונן ״היא רק הכינה לי טוסט״.
״טוסט אה? ומה עם סחבק?״ הוא ענה בקנאה.
״וואלה זה היה טוסט קטלני, לא הייתי משאיר לך בחיים״ עקצתי.
״יא מנייאק״ הוא משיב לי.
״דיברתם קצת?״ הוא שואל.
״כן קצת״.
שתקנו קצת, כל אחד במחשבותיו.

״אתה יודע״ הוא אומר פתאום ״אתמול אחרי ששכבתי עם נטע לי״ אני מרים את העיניים מהרצפה ומסתכל עליו
״הייתי בטוח ששמעתי קצת גניחות מעבר לקיר״ הוא אומר בחיוך.
״וואלה״.
״וואלה״.
הוא מסתכל עליי, מנסה לנתח את התגובה שלי.
״אתה יודע״ אני מחזיר לו ״בערך חצי שעה אחרי שנכנסת עם נטע לי לחדר״ הוא מסתכל עליי בסקרנות, ואני מתאפק כדי לומר את השורה הבאה בשיא הרצינות ״ראיתי את עדי מציצה עליכם מהדלת״.
״סתום ת׳פה״ הוא אומר בקול רם.
״נשבע לך באלוהים״ אני מחייך.
הוא מסתכל עליי חזרה, מחייך גם.
״ידעתי ששמעתי נכון״ הוא צחק, ואני צחקתי.

חריקת בלמים חזקה קוטעת את הרגע המיוחד הזה בינינו. אני ואיתן קופצים דרוכים בחדר, כל אחד עם הנשק ביד. מיד לאחריו הגיע בום חזק ורעד בטון. אנחנו מביטים אחד בשני, אבל המוח מרכז את מלוא תשומת הלב ויכולות הריכוז שלו לעבר חוש השמיעה. חצי השניה הזאת נדמתה לנו כמו נצח. כבר בצליל הירי הראשון של הצרור אני והוא מוצאים את עצמנו אל מחוץ לדלת, טסים לעבר הפילבוקס ועמדת הבידוק.

המשך קריאה – חלק ב